חרף השורשים הבעייתיים של מפלגת “הליגה” של מתיאו סלביני, הידוק היחסים עם ממשלת איטליה משרת את האינטרס הלאומי הן כדי לקדם את ייצוא הגז הישראלי לאירופה והן כדי לשבור את הקונצנזוס האירופאי בסוגיות כמו איראן וההכרה בירושלים.
ביקורו בישראל של שר הפנים האיטלקי, מתיאו סלביני, מעורר מחלוקת בשל השורשים הפשיסטים של מפלגתו (“הליגה”). “הארץ” ומרצ גינו, והנשיא ריבלין לא ייפגש עם השר החזק והמשפיע ביותר בממשלת איטליה. אם פגיעה בזכויות אדם או חיבור לימין הקיצוני מצדיקים חרם של מנהיגים זרים, מדוע נפגש ריבלין עם ר”מ הונגריה אורבן, עם קנצלר אוסטריה קורץ ועם נשיא הפיליפינים דוטרטה? דבריו ומעשיו של טראמפ כלפי מהגרים בלתי חוקיים חריפים מאלו של סלביני, אך לא היה עולה בדעת נשיאנו להחרים את נשיא ארה”ב; גם לא את פוטין, שחיסל את יריביו והציל את אסד.
קשה להבחין בקריטריון ברור במדיניות החרם של ריבלין. גם קוראי “הארץ” יתקשו להבין מתי מותר להקריב עקרונות וערכים לטובת שיקולים פוליטיים ריאליים. הסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה ביוני 2016, תואר ע”י צבי בראל כ “נחוץ” והחלטת נתניהו הוגדרה “אמיצה ונכונה” ע”י ברק רביד, על אף שארדואן הוא רודן אנטישמי. מדוע השיקולים הללו פסולים ביחס לאיטליה?
אין מדינה בעולם המנהלת מדיניות חוץ רק ע”פ שיקולים ערכיים. השאלה היא, האם החיבור לממשלות ה”מורדות” באירופה משרת את האינטרס של ישראל? התשובה: כן, עד לגבול מסוים.
הקריסה הפיננסית של 2008 וה”אביב הערבי” של 2011 יצרו באירופה משבר כלכלי וגלי פליטים, וכן פיגועי טרור של דאע”ש. מיליונים מאשימים את האיחוד האירופי על אובדן מקומות עבודה ואובדן שליטה בגבולות הלאומיים. מכאן העלייה של ממשלות ומפלגות התובעות החזרת הריבונות הלאומית בקביעת מדיניות כלכלית ומדיניות הגירה: ממשלות פולין, הונגריה, אוסטריה, איטליה ויוון; “אלטרנטיבה לגרמניה” ומארין לה פן; וכמובן הברקזיט.
אלה מעריצים את ישראל ומה שהיא מסמלת: מדינת לאום גאה בעלת חברה מסורתית וכלכלה משגשגת, המגינה על גבולותיה, נלחמת בטרור ואף מתגרה בנציבות האירופית. בזכות הקשרים הידידותיים עם מדינות מזרח אירופה, ישראל הצליחה לשבור את הקונצנזוס של בריסל. הונגריה, צ’כיה ורומניה סיכלו החלטה של האיחוד האירופי לגנות את העברת שגרירות ארה”ב לירושלים.בנושא האיראני, קבוצת “וייסגראד” (צ’כיה, פולין, הונגריה וסלובקיה) מקשה על הנציבות האירופית לעקוף את העיצומים האמריקניים על איראן. לאחרונה, ישראל חתמה על מזכר הבנות עם קפריסין, יוון ואיטליה לבניית צינור תת־ימי ליצוא גז טבעי לאיחוד האירופי.
היחסים המיוחדים עם המדינות ה”מורדות” באיחוד האירופי משרתים את האינטרס הלאומי, משום שהם מאפשרים לישראל לנקוט במדיניות “הפרד ומשול” בסוגיות כירושלים ואיראן, ועוזרים לקדם את ייצוא הגז הטבעי לאירופה למרות המתנגדים.
מצד שני, אין לישראל אינטרס בפירוק האיחוד האירופי ובהתפשטות גורפת של מפלגות וממשלות לאומניות, משום שאלו מתנגדות בד”כ לסחר חופשי ומזדהות עם רוסיה של פוטין. האיחוד האירופי הוא שותף מסחרי בכיר של ישראל המקיימת אתו הסכם סחר חופשי וחברות בתכניות שונות (כגון “אופק 2020”).
פורסם ב-ישראל היום 10.11.2018
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Fabio Visconti [CC BY-SA 3.0], from Wikimedia Commons
- בניית אתרים